על הפרק

תלמידי ישיבות, המספרים על לימודיהם לאנשים שאינם קרובים כל-כך לעולם התורה, רגילים לשמוע את השאלה: "אז אתה תהיה רב?". אחרים שואלים על התעודה שמקבלים אחרי

מפקד האוכלוסין בפרשת השבוע מבטא את האהבה והחיבה של בורא עולם לבני-ישראל, כאותו אדם הסופר כל העת את אוצרותיו מפאת יוקר חשיבותם.. וכאן הבן שואל: וכי הוא, הכל יכול, אינו יודע את מספרם? ואם כבר – מדוע נמנו רק אלו שהיו בני עשרים ומעלה?

כולם מדברים על "אחדות", כולם רוצים "אחדות" , כולם מתפללים שתהיה "אחדות" – בעם ישראל, אהבה שבין אדם לזולתו, התחשבות בשני והבנה והשתתפות בצער. זה האידיאל, אתה שומע זאת ממושבניק מזוקן ומנהג האוטובוס, מפקידי הבנק ועד עקרות הבית. כולם, קטון כגדול, צועקים ומשוועים לאחדות – אך זו ממאנת לבא. רבים הם השואלים למה? איך אפשר להביא אחדות לעם ישראל?!

צריך להתנגד במלוא התוקף למעשים שגויים, להשקפות פסולות, אך אסור בשום פנים ואופן להפוך זאת לשנאה אישית כלפי אישים או ציבורים

הילולת ל"ג בעומר. איזה חג זה? המילה "הילולא" משמעותה – שמחה. מה ליום פטירת צדיק ולשמחה? בקבלה מוסבר, כי ביום הפטירה מתקבצים כל מעשיו ותורתו, עבודתו הרוחנית של הצדיק, שמגיע אז לשלימות, וזה משפיע בעולם. השמחה הזו נוגעת לכל מי שקשור לרשב"י. וזה כולם, כי רשב"י קשר את עצמו לכולם באהבה שלו, ולכן החג הזה הוא יום של שמחה גדולה..

אם בימים שעברו הייתה רתיעה מלימוד תורת הנסתר הרי בימינו מופצים רעיונותיה בפי-כול, ונסללו דרכים ללימודה בלי כל חשש. לימוד פנימיות התורה הוא כיום צורך הכרחי

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".. על מצוות ספירת העומר, כוונותיה וטעמיה.

בליל הסדר עלינו להשקיע מחשבה ויצירתיות כדי לרומם את האווירה, לשמח את הילדים. נחגוג את הפסח, נעביר לילדינו את הסיפור היהודי, נשתה ארבע כוסות, נאכל מצה ומרור, ונתפלל שהתפילה היהודית העתיקה 'לשנה הבאה בירושלים' תתממש בקרוב ממש.

ימים אלו הן ימים בהם מתפרצת מלב כולנו זעקה לגאולה השלמה, שרק היא תביא את הפתרון והישועה האמיתית לכל הבעיות המציקות לנו. בסופו של דבר קורים דווקא דברים בלתי-צפויים, הבה נתפלל שיקרה דווקא ה'בלתי-צפוי'! זה הזמן לבקש את הגאולה האמיתית!

העם היהודי היה אמור להיות האחרון שמתרגש מרוחות חולפות. על כל איום ומהומה יש לנו תשובה קולעת: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". מניין אפוא קוצר-הרוח?